פרשת בא
ההבדלה בלילה המובדל
מהו מבדיל בין ישראל למצרים?
בפרשת בא פוגש משה את פרעה בפעם האחרונה. משה מזהיר את פרעה שה׳ עומד להכות כל בכור בארץ מצרים, אבל לישראל מובטחת שמירה מיוחדת:
“וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ… לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה׳ בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל” (שמות יא, ז).
אם כן, ה׳ עצמו הוא זה שעושה את ההבדלה. אך כיצד הוא עושה זאת?
הכתוב מלמד שההבדלה בין המצרים שדינם הוא מכת בכורות ובין ישראל העתידים להיגאל ולהינצל מהדין נעשית בדרך מסוימת מאוד. נדרש מעשה ממשי. מהו אותו מעשה?
ועוד: מהו המסר המתמשך לדורות? כיצד אדם מוצא את עצמו נמנה עם הנגאלים ולא עם הנידונים?
ה׳ מציין את רגע ההבדלה הזה כהתחלה חדשה לגמרי. מכאן ואילך מצֻוּה ישראל לשמור לוח השנה חדש. התורה מדגישה עד כמה האירוע הזה ייחודי:
“הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה” (שמות יב, ב).
נוסף על כך ניתנת מצווה אלוהית מיוחדת כסימן: במשך שבעה ימים יאכלו ישראל מצות — כסמל לשחרורם מן העבר ומשעבוד לחירות. ההתחלה החדשה הזו נפתחת בליל ארבעה עשר לחודש הראשון.
לילה זה נקבע כיום הזיכרון ליציאת מצרים. לא יום קריעת ים סוף — על אף עוצמת הנס ההוא — אלא הלילה הזה של הארבעה עשר. מכאן אנו למדים שמה שמתרחש בלילה הזה הוא בעל חשיבות גדולה אף יותר.
זהו גם הלילה שעליו מצֻוֶּה לספר לדורות הבאים. זהו הלילה שנותן לחג את שמו: פסח — משום שה׳ פוסח על בתי בני ישראל כאשר הוא עובר בארץ מצרים בדין.
והמרכיב המרכזי, שעליו מושם הדגש הגדול ביותר בהכנות לאירוע מכונן זה, הוא אחד:
כל בית בישראל ללא יוצא מן הכלל חייב לשחוט שה.
מדוע דם השה?
דם השה נדרש להימרח על המשקוף ועל המזוזות. כל בני הבית היו חייבים לאכול מן השה הצלוי באש, ובמהלך אותו הלילה להישאר בתוך הבית. רק מאחורי הדם — היו ישראל בטוחים מהדין.
ה׳ אומר:
“וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאוֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם” (שמות יב, יג).
מדוע מוצב קורבן הפסח בנקודת ההתחלה הזו בתולדות ישראל?
מדוע זהו דווקא ההבדל הקובע בין גאולה לדין?
ועוד נשאל: מדוע דווקא כך הופך ישראל לעם ה׳, ואינו נידון יחד עם מצרים? מדוע הדם על הפתח הוא תנאי הכרחי?
ספר ויקרא נותן מענה:
“כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר” (ויקרא יז, יא).
כאן חוזר ונשנה הלקח מעקדת יצחק שבבראשית פרק כב. כדי שזרע אברהם ימשיך להתקיים — נדרש קורבן תחליפי במקום הבן – יצחק.
וכעת, בספר שמות, אנו רואים שכדי שישראל ייגאל ויהפוך לעם ה׳ — נדרש שוב קורבן תמורה.
מדוע כך?
בסופו של דבר, פרעה איננו המכשול הגדול ביותר לגאולת ישראל. ואף אין פה שום ספק בכוחו של ה׳ להציל את עמו. הבעיה העמוקה יותר היא בעיית החטא האנושי.
ישעיהו מסכם זאת כך:
“הֵן לֹא קָצְרָה יַד ה׳ מֵהוֹשִׁיעַ… כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵיכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם” (ישעיה נט, ב).
אכן, בני ישראל היו קורבנות של עינויים קשים ועבודת פרך במצרים. אך סבלם לא הפך אותם לצדיקים הראויים לכך שה׳ יגאל אותם.
הגאולה היא בזכות חסד ה׳ בלבד.
זהו נס של חסד כאשר ה׳ פוסח על בתי ישראל כשנגף את מצריים.
זהו נס של חסד כאשר ה׳ מונה אותנו עם אלה שהוא חפץ לגאול ולא לדין.
אך אין זה “חסד זול”. זהו חסד יקר ביותר. מחיר כבד של קורבן תחליפי נדרש כדי שישראל יוכל להיכנס להתחלה החדשה הזו כעם ה׳.
.שה הגאולה האחרונה
הקורבן שגרם לדין האלוהי “לפסוח” על בתי ישראל עומד במרכז סיפור הגאול ממצרים. כך היה אז, וכך קורה גם בגאולה הגדולה יותר שעליה דיברו הנביאים
הקורבן התחליפי מגיע לשיאו בדמותו של המשיח עצמו. ישעיהו מתאר את הגואל כך:
“כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל” (ישעיה נג, ז).
קורבנו של המשיח על חטאינו מאפשר לנו להיות שותפים בגאולה האחרונה ובשיבה בשלום אל מעוז חפצנו:
“וּפְדוּיֵי ה׳ יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה… שִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם” (ישעיה נא, יא).
ממש “לשנה הבאה בירושלים”.
ה׳ ציווה את ישראל להסתתר מאחורי דם השה.
ובאשר למשיח — שהוא קורבן הפסח האמיתי — הוראת ה׳ נותרה זהה: כך ה׳ עושה את ההבדלה בין אלה שיידונו ובין אלה שייגאלו.
אם כן, היכן אתה עומד?
האם אתה מסתתר בבטחה מאחורי קורבנו של המשיח עבורנו?
או חלילה — עדיין עומד מחוץ למחנה הפדויים?
הדלת פתוחה.
“אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ” (תהלים ב).
נשמח לשוחח איתך על מתנת הגאולה של חסד ה׳ הריבוני. אל תהסס לך לפנות אלינו בקופסת הצ׳אט.
.היה בטוח בחסד היקר של ה׳ — חסד שהוא מעניק בחינם דרך ישוע המשיח