פרשת בשלח
ההבדלה בלילה המובדל
מהו מבדיל בין ישראל למצרים?
בפרשת בא פוגש משה את פרעה בפעם האחרונה. משה מזהיר את פרעה שה׳ עומד להכות כל בכור בארץ מצרים, אבל לישראל מובטחת שמירה מיוחדת:
“וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ… לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה׳ בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל” (שמות יא, ז).
אם כן, ה׳ עצמו הוא זה שעושה את ההבדלה. אך כיצד הוא עושה זאת?
הכתוב מלמד שההבדלה בין המצרים שדינם הוא מכת בכורות ובין ישראל העתידים להיגאל ולהינצל מהדין נעשית בדרך מסוימת מאוד. נדרש מעשה ממשי. מהו אותו מעשה?
ועוד: מהו המסר המתמשך לדורות? כיצד אדם מוצא את עצמו נמנה עם הנגאלים ולא עם הנידונים?
ה׳ מציין את רגע ההבדלה הזה כהתחלה חדשה לגמרי. מכאן ואילך מצֻוּה ישראל לשמור לוח השנה חדש. התורה מדגישה עד כמה האירוע הזה ייחודי:
“הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה” (שמות יב, ב).
נוסף על כך ניתנת מצווה אלוהית מיוחדת כסימן: במשך שבעה ימים יאכלו ישראל מצות — כסמל לשחרורם מן העבר ומשעבוד לחירות. ההתחלה החדשה הזו נפתחת בליל ארבעה עשר לחודש הראשון.
לילה זה נקבע כיום הזיכרון ליציאת מצרים. לא יום קריעת ים סוף — על אף עוצמת הנס ההוא — אלא הלילה הזה של הארבעה עשר. מכאן אנו למדים שמה שמתרחש בלילה הזה הוא בעל חשיבות גדולה אף יותר.
זהו גם הלילה שעליו מצֻוֶּה לספר לדורות הבאים. זהו הלילה שנותן לחג את שמו: פסח — משום שה׳ פוסח על בתי בני ישראל כאשר הוא עובר בארץ מצרים בדין.
והמרכיב המרכזי, שעליו מושם הדגש הגדול ביותר בהכנות לאירוע מכונן זה, הוא אחד:
כל בית בישראל ללא יוצא מן הכלל חייב לשחוט שה.
סקירה
“בשלח” – כשפרעה לבסוף שלח את בני ישראל ממצרים, ה׳, בדמות מלאך האלוהים, הוביל ושמר עליהם באמצעות עמוד הענן ביום ועמוד האש בלילה (שמות יג, כא–כב). פרעה רדף אחר ישראל עם כל צבאו, אבל ה׳ בעצמו נלחם עבור ישראל. ה׳ פתח להם דרך בתוך הים, בעוד שצבא מצרים טבע במים (שמות יד).
משה ובני ישראל שרו שירת ניצחון: ה׳ נעלה מאד. ה׳ נלחם עבור ישראל אבל הוא גם רועה ומדריך את העם – הוא מכניע את אויביו ומוליך את עמו אל המקום שבו הוא עתיד לשכן את שמו (שמות יד, לא – טו, כא).
למרות חוסר האמונה והתלונות החוזרות ונשנות של העם במדבר, ה׳ סיפק לישראל באופן פלאי מים, לחם מן השמים ובשר במרה, במדבר סין, ובמסה ובמריבה (שמות טו, כב – יז, ז).
לבסוף עמלק תקף את הנחלשים שבעם, אך גם כאן ה׳ נתן את הניצחון כאשר משה הרים את ידיו בעזרתם של חור ואהרון (שמות יז, ח–טו).
יעד חמקני
בשירת הים משה לא רק התבונן לאחור אל מה שכבר התרחש, אלא גם הביט קדימה והתנבא על יעדו הסופי של עם ישראל:
תביאמו ותטעמו בהר נחלתך
מכון לשבתך פעלת ה׳
מקדש אדני כוננו ידיך
(שמות טו, יז)
תיאור זה נשמע כמעין חזרה לגן עדן. אבל כל עוד שאנחנו ממשיכים לקרוא בתנ״ך, נדמה שהיעד הזה שוב ושוב חומק מידינו.
בראש ובראשונה, בגלל חוסר אמונה, הדרך מתארכת לארבעים שנות נדודים במדבר. ואפילו כשישראל נכנסו לארץ המובטחת, הם לא היו מלאים בביטחון שלם שה׳ אכן נוכח בקרבם (השווה תהלים צב, יג).
בסופו של דבר, בגלל החטא, ישראל נעקרו מארצם ונשלחו לגלות – הם הופרדו מאלוהיהם. “עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם” (ישעיה נט, ב) – כך פסקו הנביאים.
והשאלה עומדת: האם ה׳ מסוגל להתמודד גם עם “ים סוף” של החטא שלנו – אותו מחסום שמונע מאיתנו להגיע אל היעד הסופי? האם נישאר תקועים מול ים החטאים שלנו, אכן מצבנו חמור עוד יותר מן האיום שפרעה הציב לפני ישראל.
תחינה ובקשה נרגשת
בספר ישעיהו הנביא אנחנו נשמעת תחינה חזקה אל ה׳, האל שניצח את “המפלצת” שאליה נמשלה מצרים, ואשר בקע את הים למען עמו. הנביא זעק: ה׳, אנא פעל שוב! טפל עכשיו בבעיה הגדולה של החטא והגלות:
עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז
זְרוֹעַ ה׳
עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דּוֹרוֹת עוֹלָמִים
הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב
מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין
הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם
מֵי תְּהוֹם רַבָּה
הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ
לַעֲבוֹר גְּאוּלִים
וּפְדוּיֵי ה׳ יְשׁוּבוּן
וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה
וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם
שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן
וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה
(ישעיה נא, ט–יא)
זרוע ה׳ בפעולה
תפילה זו לא נותרה ללא מענה. זרוע ה׳ אכן התעוררה. ה׳ בא בדמות המשיח, והיה לקורבן הגאולה המושלם, בזכות קורבן זה הוא ניצח את החטא ואת המוות (ישעיה נג). בכך הוא “קרע” את ים סוף של החטאים שלנו.
אומנם לא כולם הכירו בכך. השאלה שעומדת בפנינו היא: האם נפקחו עיניך לראות את גאולת ה׳ באמצעות המשיח? זהו התנאי ההכרחי למעבר אל חוף המבטחים.
מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ
וּזְרוֹעַ ה׳ עַל מִי נִגְלָתָה
(ישעיה נג, א)
שירה באחרית הימים
באופן טרגי, חלק גדול מעם ישראל טרם הכיר בזרוע ה׳ ובגאולתו. אבל המצב הזה עוד עתיד להשתנות. לבסוף עם ישראל יגיע בבטחה אל הצד השני של הגלות, וישיר שוב את שירת הים – הפעם בתוספת שורות אלה:
וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא
אוֹדְךָ ה׳
כִּי אָנַפְתָּ בִּי
יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי
הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי
אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד
כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ ה׳
וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה
(ישעיה יב, א–ב)
בלשון המקרא נאמר על ה׳ ממש: “ויהי לי לישועה”. אי אפשר לקרוא את זה מבלי לחשוב על שמו של המשיח – ישוע. שאכן בו ה׳ היה לנו לישועה באמת. דרכו אנחנו מצטרפים לשירת הים בצדו האחר של הגלות.
הישועה שייכת לה׳
מי הוא גיבור הגאולה האמיתי? מי נושא את העול בעבורנו?
בפרשת בשלח התשובה ברורה: ה׳ בכבודו ובעצמו. הוא הוא הנוכח בעמוד הענן יומם ובעמוד האש בלילה. הוא הנוכח בדמותו של מלאך ה׳ (שמות יג, כא–כב; יד, יט; והשווה שמות כג, כ–כג).
כאשר ה׳ פועל את ישועתו, לא נשאר לנו הרבה מה לעשות – אלא את מה שמשה אמר לעם:
אַל תִּירָאוּ
הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה׳
אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם
כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם
לֹא תֹסִפוּ לִרְאוֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם
ה׳ יִלָּחֵם לָכֶם
וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן
(שמות יד, יג–י)
בכל מה שקשור לישועה ולגאולה, ה׳ בעצמו הוא הפועל העיקרי – ולא אנחנו. התפקיד שלנו הוא לבטוח בו וללכת בדרך שהוא פתח עבורנו.
מי הגיבור המכריע?
ברגע המכריע, מלאך האלוהים הוא הגיבור שאנחנו צריכים. הוא מתערב ומבדיל בין ישראל למצרים. הוא זה שעומד ביניהם:
וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל
וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם
וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם
וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם
וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם
וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל
(שמות יד, יט–כ)
הגאולה האחרונה
מלאך ה׳ הוא גם הגיבור המרכזי בגאולה האחרונה, כשהוא בא אלינו בדמותו של המשיח.
״ה׳ יִלָּחֵם לָכֶם” נכון גם לגבי הגאולה שהוא עתיד להביא. הישועה היא לא תוצאה של מאמצי אנוש, אלא היא המעשה הבלעדי של ה׳. אנחנו נקראים אך ורק לבטוח במה שהוא עשה עבורנו: “לַה׳ הַיְשׁוּעָה” (תהלים ג, ט).
האם משה שר – או ישיר?
עבר או עתיד?
בתלמוד (סנהדרין צא ע״ב) נדרשת שאלה מעניינת מן הפסוק הראשון של שירת הים: “אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה”. בדרך כלל מתרגמים: “אז שר משה”. אך מבחינה לשונית ניתן גם לקרוא: “אז ישיר משה” – בלשון עתיד.
רבי מאיר רואה בכך רמז לתחיית המתים: “ישיר” – לעתיד לבוא.
רש״י
רש״י מציין בצדק כי על פי הפשט, אין הכוונה לשירה עתידית. הוא מסביר: “כשעלה בליבו על הנס שראה – שישיר”. רש״י מביא דוגמאות נוספות לשימוש כזה במקרא.
ואף על פי כן — משה ישיר
ובכל זאת, כשאנחנו רואים כיצד שירת הים מהדהדת עד ימות המשיח, ניתן לומר שרבי מאיר נגע בנקודה חשובה. שאכן משה ובני ישראל עתידים לשיר שוב את אותה השירה:
“עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ ה׳
וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה”
(ישעיה יב, ב; שמות טו, ב)
ובכך — ישועתו פותחת דרך אפילו מעבר למוות.