״וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם… וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי לְעָם״
 (ויקרא כו:יא–יב)

זהו יסוד הברית. ה׳ רוצה לשכון בתוך עמו — באותה הדרך שהתהלך עם האדם הראשון בגן עדן (בראשית ג:ח).

בפרשות ויקהל–פקודי אנחנו רואים התקדמות לקראת המטרה הזו. כבוד ה׳ ממלא את המשכן. יש כאן שיקום חלקי של שכינת ה׳, בדומה לנוכחותו של ה׳ בגן עדן.

בפרשת יתרו מתכנס עם ישראל לראשונה כעם אחד מסביב להר סיני. משה רבינו בוודאי זוכר את המעמד הראשון שבו פגש את ה׳ במקום הזה ממש—בהתגלות באש מתוך הסנה הבוער (שמות ג:יב).

בשלח” – כשפרעה לבסוף שלח את בני ישראל ממצרים, ה׳, בדמות מלאך האלוהים, הוביל ושמר עליהם באמצעות עמוד הענן ביום ועמוד האש בלילה (שמות יג, כא–כב). פרעה רדף אחר ישראל עם כל צבאו, אבל ה׳ בעצמו נלחם עבור ישראל. ה׳ פתח להם דרך בתוך הים, בעוד שצבא מצרים טבע במים (שמות יד).

מהו מבדיל בין ישראל למצרים?

בפרשת בא פוגש משה את פרעה בפעם האחרונה. משה מזהיר את פרעה שה׳ עומד להכות כל בכור בארץ מצרים, אבל לישראל מובטחת שמירה מיוחדת:
“וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ… לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה׳ בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל” (שמות יא, ז).

אם כן, ה׳ עצמו הוא זה שעושה את ההבדלה. אך כיצד הוא עושה זאת?