פרשת שופטים
דברים טז:יח–כא:ט
סקירה כללית
בפרשת שופטים נותן משה לישראל מצוות והוראות רבות. בתוך הדברים אנחנו מוצאים גם הבטחה על בואו של נביא מיוחד. להלן כמה מן הנושאים המרכזיים בפרשת השבוע.
״שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן־לְךָ... וְשָׁפְטוּ אֶת־הָעָם מִשְׁפַּט־צֶדֶק... צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף״ (דברים טז:יח–כ).
נצטוו ישראל למנות שופטים שישפטו את העם משפט צדק (דברים טז:יח–כ).
אסור לנטוע אשרה אצל המזבח או להקים מצבות לשם עבודה זרה (דברים טז:כא–כב). קרבן בעל מום הוא תועבה לה׳ (דברים יז:א). עבודת אלהים אחרים היא רעה שיש לבער (להוציא) מקרב ישראל, ועונשה הוא סקילה לאחר דרישה וחקירה היטב (דברים יז:ב–ז).
דינים קשים מן השופטים המקומיים יש להביא אל המקום אשר יבחר ה׳, אל הכהנים ואל השופט שיהיה בימים ההם, ופסק דינם במקרים אלו יהיה סופי (דברים יז:ח–יג).
ישראל רשאים לשים עליהם מלך, אבל רק את אשר יבחר ה׳. המלך:
1. חייב להיות מקרב אחיו ישראל;
2. לא ירבה לו סוסים, נשים או עושר רב;
3. יכתוב לו ספר תורה ויקרא בו כל ימי חייו (דברים יז:יד–כ).
נחלת הכהנים והלוויים היא ה׳ וקרבנותיו (דברים יח:א–ח).
השתתפות במעשי הכשפים של הכנענים — כגון קסם, ניחוש ודרישת המתים — עושה את האדם לתועבה לפני ה׳ (דברים יח:ט–יג).
ה׳ הבטיח לישראל להקים להם נביא מיוחד כמשה; אליו עליהם לשמוע, ומי שלא ישמע יישא בתוצאות מאת ה׳. ואילו נביא שקר דינו מיתה (דברים יח:טו–כב).
ערי מקלט יובדלו למקלט עבור מי שהרג אדם בשגגה (דברים יט:א–יא).
אסור לאיש להסיג את גבול רעהו בנחלתו (דברים יט:יד).
ובנוסף על כך, משה נותן דינים שקשורים בדבר עדים (דברים יט:טו–כא), מלחמה (דברים כ), וכן מצווה על טקס כפרה מיוחד במקרה של רצח שלא נודע מי אשם בו (דברים כא).
מי מדבר בשם ה׳?
בית הדין או הנביא?
״וְעָשִׂיתָ עַל־פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ... וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ״ (דברים יז:י).
מצווה זו מפרשתנו משמשת לעיתים ביהדות האורתודוקסית להצדקת סמכותם של הרבנים. ראייתם העצמית כנושאי הסמכות של מה שמכונה ״התורה שבעל פה״ מובילה למסקנה שהרבנים מדברים בשם ה׳.
אולם כאשר קוראים את המצווה הזו בהקשרה, מוטל ספק אם ניתן לכלול בתוכה את המשקל הסמכותי הזה ביחס לרבנים. ההוראה שה׳ נותן לישראל כאן היא לציית בנאמנות לפסקי בית דין של הכהנים הלויים במקרים פליליים ואזרחיים שקשים מדי להכרעת השופטים המקומיים.
ההשערה שההוראה הזו בספר דברים מקימה סנהדרין בעלת סמכות עליונה בכל ענייני ההלכה — כפי שמתואר במשנה ובתלמוד — פירושו לייחס לטקסט יותר ממה שהוא אומר בהקשרו. ״התורה״ או ״ההוראה״ שעליה מדובר בפסוק זה לא מצביעה על תורה שבעל פה שלמה ומגובשת, אלא על פסקי דין במקרים מסוימים של משפט אזרחי ופלילי שיתעוררו בעתיד.
ובנוסף על כך, ראוי לשאול עד כמה רציף וישיר באמת הקו המחבר בין בית הדין האלוהי הזה, המונהג בידי כהנים לויים, ובין הרבנים המאוחרים יותר (שלא כולם היו כהנים לויים), אשר נעשו ליסוד היהדות הרבנית שהתפתחה מאות שנים לאחר מכן.
אך אם כן — מי הוא המדבר באמת בשם ה׳?
פרשתנו מדברת על אדם שאכן ידבר בשם ה׳ בשלמות ובאמת:
״נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ — אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן״ (דברים יח:טו).
ועליו אמר ה׳:
״נָבִיא אָקִים לָהֶם... וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו, וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ״ (דברים יח:יח).
הטרגדיה הגדולה היא שיהודים רבים מחמיצים את קול הסמכות העליונה הזאת.
רף גבוה
ההבטחה על נביא כמשה אינה דבר שיש להקל בו ראש. ה׳ אמר על משה:
״בְּכָל־בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל־פֶּה אֲדַבֶּר־בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת ה׳ יַבִּיט״ (במדבר יב:ז–ח).
התקשורת האלוהית עם ישראל באמצעות משה היא המשך ישיר של הדיבור האלוהי מתוך האש והעשן של הר סיני. באמצעות הנביא כמשה הבטיח ה׳ לשוב ולדבר אל עמו באופן דומה. זהו רף גבוה מאוד.
לכן אנחנו קוראים בסוף ספר דברים:
״וְלֹא־קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה׳ פָּנִים אֶל־פָּנִים״ (דברים לד:י).
רלב״ג
הפילוסוף והמפרש הצרפתי הנודע רבי לוי בן גרשום — הרלב״ג — הכיר בכך שהתורה עצמה מלמדת שהנביא המובטח כמשה עדיין לא בא, שכן איש לא היה באמת כמשה. הרלב״ג מציין שעבד ה׳ העליון הזה חייב להיות המשיח, אשר לא רק יהיה כמשה אלא אף גדול ממנו.
בפירושו לדברים לד:י כתב רבי לוי בן גרשום:
״והנה זה הנביא שיתנבא בישראל ובשאר האומות הוא מלך המשיח כמו שזכרנו בפרשת בלעם, והוא מי שאמר עליו הנביא: 'וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה׳, וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ'. ועל ידי מופתיו ונפלאותיו יהפוך השם יתעלה אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳ ולעבדו שכם אחד.״
הרלב״ג צדק בראותו את המשיח כגדול אף ממשה. שכן בעבד ה׳ העליון הזה עתידים אף כל העמים לשים את תקוותם ולמצוא ישועה (ראו ישעיהו מב:ד; מט:ו).
מדוע צדקו ישראל
בפרשתנו עצמה אנחנו מוצאים רמז גדול מאוד למעלתו המיוחדת של הנביא כמשה, דבר המחזק את ההבנה שמדובר בהבטחה אודות המשיח. משה עצמו מלמד שה׳ נתן את ההבטחה על הנביא כמשה באותו מעמד שבו נבהלו ישראל ממראה קדושתו של ה׳ וביקשו:
״לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת־קוֹל ה׳ אֱלֹהָי וְאֶת־הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת״ (דברים יח:טז).
תגובת ה׳ לבקשה זו ראויה לתשומת לב מיוחדת. הוא לא הוכיח את ישראל על דבריהם, אלא אמר:
״הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ״ (דברים יח:יז).
מדוע צדקו ישראל?
מפני שהנביא כמשה הוא הממשיך המיועד של גילוי ה׳ לישראל. מאז ומעולם הייתה כוונת ה׳ להתקרב אל עמו. ותכלית תוכניתו היא לבוא אל עמו בדמותו של עמנואל — א־ל עמנו (ראו ישעיהו ז:יד; ט:ה).
משה מילא באופן זמני את תפקיד המתווך בין ה׳ ובין ישראל. הוא נעשה לדובר הראשון של ה׳ אל עמו, אבל הוא לא היה המתווך הסופי של גילויו. התפקיד הזה נשמר לנביא כמשה שעתיד עוד לבוא.
ועליו נאמר בשלמות שאין גדולה ממנה:
״וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו, וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ״ (דברים יח:יח).
מאומת על ידי התחייה
אנחנו משוכנעים שעבד ה׳ העליון הזה הוא ישוע מנצרת, ישוע המשיח. בזמן שהופיע כנביאו ומלכו העליון של ישראל, הוא בא בענווה, ככתוב:
״הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ... עָנִי וְרֹכֵב עַל־חֲמוֹר״ (זכריה ט:ט).
אבל אל תהיה הענווה הזו מטעה אתכם. הופעתו השפלה של העבד הייתה בעצמה קיום בקשתם של ישראל שה׳ לא יוסיף עוד להחרידם בגילוי קדושתו.
העובדה שאיננו מוצאים בימי ישוע ״הר מלא עשן״ כבסיני, אין פירושה שלא ניתנה עדות אחרת לזהותו. ולא זו בלבד שישוע עשה אותות ומופתים רבים, אלא שבסופו של דבר הקים אותו הא־לוהים מהמתים. ובכך ניתן לנו האישור הסופי של זהותו: דבריו אינם אלא המשך לקול שנשמע בסיני.
אזהרה והזמנה
בגלל מי שהוא, חזרו שליחיו הקרובים ביותר על אזהרתו החמורה של ה׳:
״וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא־יִשְׁמַע אֶל־דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי — אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ״ (דברים יח:יט).
ואת האזהרה הזאת ליוו בהזמנה:
״וְהָיָה כָּל־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע אֶל־הַנָּבִיא הַהוּא, תִּכָּרֵת מִן־הָעָם. וְגַם כָּל־הַנְּבִיאִים מִשְּׁמוּאֵל וָהָלְאָה, כָּל אֲשֶׁר דִּבְּרוּ, גַּם־הֵם הִגִּידוּ אֶת־הַיָּמִים הָאֵלֶּה. אַתֶּם בְּנֵי הַנְּבִיאִים וְהַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה׳ אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם, בְּאָמְרוֹ אֶל־אַבְרָהָם: וְנִבְרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. לָכֶם בָּרִאשׁוֹנָה הֵקִים ה׳ אֶת־עַבְדּוֹ וּשְׁלָחוֹ לְבָרֶכְכֶם, בְּהָשִׁיב כָּל־אֶחָד מֵרָעוֹתָיו״ (מעשי השליחים ג:כג–כו).
באמצעות ישוע יכולים גם אנחנו לזכות לברכה באמת. משה הרבה להתפלל בעבור העם; אבל הנביא כמשה הוא המתווך העליון בעד חוטאים. הוא נותן לנו שלום עולם, ככתוב:
״וְהוּא חֵטְא־רַבִּים נָשָׂא וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ״ (ישעיהו נג:יב),
וכן:
״וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט״ (ישעיהו נד:י).
נשמח לשוחח עמכם עוד על הדברים הללו. אל תהססו ליצור עמנו קשר.
הערה היסטורית: הסנהדרין
בתקופת הבית השני אכן התקיימה סנהדרין, כפי שנזכר במשנה, שנערכה כ־130 שנה לאחר חורבן הבית. אולם מקורות היסטוריים מוקדמים יותר — כגון כתבי יוסף בן מתתיהו ומחברי הברית החדשה שחיו בתקופה שבה התקיימה הסנהדרין — מציגים תמונה שונה מזו העולה מן המשנה והתלמוד המאוחרים.
הסנהדרין לא הייתה בעיקר גוף הפוסק בענייני הלכה, אלא מועצה מדינית-פוליטית ומשפטית. יתר על כן, במשך רוב תקופת הבית השני נשלטה הסנהדרין בידי הצדוקים, שפירשו את התורה באופן שונה מן הפרושים, אשר מסורתם נמשכה מאוחר יותר בידי חכמי ישראל.
המקורות הקדומים גם מציגים סנהדרין שבראשה עמד הכהן הגדול, ולא ה״זוגות״ שהרבנים ראו בהם את קודמיהם. נראה אפוא שמחברי המשנה והתלמוד השליכו לאחור את תפקידי הסנהדרין שלאחר שנת 70 לספירה — שהייתה מוכרת להם — על הסנהדרין שפעלה לפני חורבן הבית
