פרשת ראה
דברים יא:כו–טז:יז
סקירה כללית
״רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה״ (דברים יא:כו).
משה מציב בפני ישראל את הקללה שתבוא בעקבות אי־ציות ואת הברכה שתבוא בעקבות שמירת המצוות. ישראל מצווים לעשות גם לאחר ש-״יְבִיאֲךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶל־הָאָרֶץ״ — בפרט בהר גריזים ובהר עיבל, במקום אלוני מורה (דברים יא:כז–לב; וכן פרקים כז–כח).
לאחר מכן התמקד משה במיוחד במצווה להשמיד את מקומות הפולחן של הכנענים. משום כך על ישראל להביא את קרבנותיהם לה׳ ולשמוח בברכתו במקום האחד שבו יבחר ה׳ לשכן את שמו — כלומר, את נוכחותו האישית (דברים יב).
נביא שקר המסית את ישראל ללכת אחרי אלהים אחרים חייב מיתה, אפילו אם הוא מסוגל לעשות אותות ומופתים (דברים יג:א–ה). כך גם כל אדם אחר המסית לעבודת אלילים. ואם עיר שלמה מחליטה ללכת אחרי אלהים אחרים, יש להחרים את העיר ולהשמידה (דברים יג:יב–יח).
כעם קדוש לה׳, אין להם לישראל להתגודד או לקרוח קרחה למת, וגם לא לאכול דבר הנחשב כתועבה. התורה מבחינה בין הבהמות והחיות שהן ״טמאות לכם״ ובין אלו המותרות באכילה (דברים יד:א–כא).
מקץ כל שבע שנים תהיה שנת שמיטה ושחרור מחובות ומשעבוד בקרב בני ישראל. אם ישמע עם ישראל בקול ה׳, לא יהיה בקרבם אביון. ובו בזמן מצווים בני ישראל: ״פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת־יָדְךָ״ לאחיהם, ולהלוות ולתת אפילו בזמן ששנת השמיטה קרובה לבוא (דברים טו:ז–יא). עבד עברי המשתחרר לא ישולח ריקם. ואם יחפוץ בכך, רשאי הוא להישאר עבד לעולם (דברים טו:יב–יח).
כל בכור זכר בבקר ובצאן יוקרב לה׳, אלא אם כן יש בו מום. במקרה כזה ניתן לאוכלו, אך לא את דמו (דברים טו:יט–כג).
שלוש פעמים בשנה ייראה כל זכורך את פני ה׳ — ולא ייראה ריקם — בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות (דברים טז:א–טז), וייתן ״כְּבִרְכַּת ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ״ (דברים טז:יז).
לשמוח בברכה במקום אשר יבחר ה׳
בין קללה לברכה
ישראל נצטוו להציב את הקללה ואת הברכה באופן ממשי בארץ כנען: את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל. את דברי התורה יש לכתוב על אבנים גדולות ומסוידות בהר עיבל. ובנוסף על כך, הברכה שתבוא בעקבות ציות לברית הייתה אמורה להיאמר מהר גריזים, ואילו הקללה שתבוא בעקבות אי־הציות הייתה אמורה להיאמר מהר עיבל (דברים כז:ב–ג).
[הערה: כל הדברים האלו אכן נעשו בהנהגת יהושע (יהושע ח:ל–לה)]
כשמתבוננים בכל זאת היטב, נדמה שעתידו של עם ישראל תלוי ועומד כמטוטלת בין קללה וברכה. יש משהו שמעורר יראה בכך שדברי התורה מונחים דווקא על הר עיבל —שהוא הר הקללה. האם הדבר רומז שישראל לא יצייתו לתורה ובסופו של דבר יבואו תחת הקללה? ספר דברים מלמד שאכן כך עתיד לקרות.
אכן נראה שהמטוטלת נעה בכיוון זה, בגלל מרד העם ואי־ציותו (דברים כח:טו; לב:טז–כב; ראו גם את דבריו האחרונים של יהושע בשכם — באותו מקום עצמו — ביהושע כד:יט–כז). אבל תודה לאל, הסיפור אינו הסתיים בכך...
מקום, מקום, ושוב מקום
כדי להבין את זה, עלינו להתבונן היטב במקום שבו נצטוו ישראל להציב את הקללה ואת הברכה. בבואם מהמזרח, פרשתנו מתמקדת במקום מסוים מאוד:
״הֲלֹא־הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מוֹרֶה״.
נקודת הפוקוס של פרשתנו מתמקדת במקום מסוים ביותר — באתר שכם. המקום שבו התרחש דבר חשוב מאוד. ספר בראשית מזכיר את ״אֵלוֹן מוֹרֶה״ כמקום שבו אברם התיישב לראשונה בארץ. ושם, באותו מקום ממש, נאמר ״וַיֵּרָא ה׳ אֶל־אַבְרָם״. שם הבטיח לו ה׳ לראשונה במפורש את ארץ כנען:
״לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת״.
ולפיכך:
״וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה׳ הַנִּרְאֶה אֵלָיו״ (בראשית יב:ו–ז).
בזמן שעם ישראל מצווים להציב שם את הברכה ואת הקללה, הם מצווים גם להקריב שם קורבנות (דברים כז:ה–ז). ובזכות הבטחתו של ה׳ וכן בזכות הקורבן — המטוטלת נוטה בבירור אל עבר הברכה!
החלק הבא של הפרשה מתמקד במיוחד בשמחה שבברכת ה׳. הוא נותן לנו להביט אל עבר השמחה האפשרית כשאנחנו נוטשים את אלילינו ועובדים את ה׳ באמת ובתמים. מוקד הדברים הוא ההנאה שבברכת ה׳ במקום אשר יבחר בו.
המקום אשר ישכן שמו שם
המקום אשר בחר ה׳ בסופו של דבר לא היה שכם, שהיה בין הר עיבל והר גריזים.
[למרבה הצער, בניגוד לאזהרות החמורות של פרשתנו ושל ספר יהושע, עם ישראל הפך את המקום שבו נכרתה הברית באופן כה חגיגי למקום של פולחן מעורב וסינקרטיסטי (דברים יב:א–ד; שופטים ט:ד–ו; י:ו)]
תחת זאת בחר ה׳ בירושלים.
ירושלים תהיה מקום עבודת ה׳ האמיתית, המקום שבו ישראל יבקשו את האל האחד והיחיד. שם ישכן ה׳ את שמו (דברים יב:ה–ו). שמו של ה׳ הוא נוכחותו האישית והמפוארת (השוו שמות ג:יב–טו; לד:ד–ז).
״וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ (דברים יב:ז).
אנחנו מאמינים שכל זאת עתיד להתקיים באמצעות ישוע המשיח. בשעת מותו, היו בפיו דברי מזמור כ״ב:
״אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי״ (תהלים כב:ב).
מפני שנשא על עצמו את הקללה שבאה בשל הפרת הברית. אבל תחייתו פתחה את הדרך לעתיד של ברכה שאין לה קץ, שעליו מדבר סופו של מזמור כ״ב:
״יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ;
יְהַלְלוּ ה׳ דֹּרְשָׁיו;
יְחִי לְבַבְכֶם לָעַד.
יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל־ה׳
כָּל־אַפְסֵי־אָרֶץ,
וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ
כָּל־מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם״
(תהלים כב:כז–כח).
על פי הבנה זו, סבלו ותחייתו של המשיח הם לא רק מאורעות שנוגעים לאנשים יחידים, אלא נקודת מפנה בתולדות הגאולה של העולם כולו. המזמור שפותח בזעקת ייסורים מסתיים בתקווה עולמית: כל קצות הארץ יזכרו וישובו אל ה׳, וכל משפחות הגויים ישתחוו לפניו.
בדרך זו רואים אנו איך ההבטחות שניתנו לאברהם — ״וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה״ — זוכות להגיע אל ייעודן הסופי. הברכה איננה נעצרת בגבולות ארץ ישראל בלבד, אלא מתפשטת אל כל העמים.
המשך יבוא — "המשתה בציון" ועד סוף המאמר, ללא השמטות.
המשתה בציון
פרשתנו מדגישה שכל ישראל — צעירים וזקנים, גברים ונשים, עבדים והלוויים שאין להם נחלה — צריכים להיות שותפים בשמחת הברכה של ה׳ (דברים יב:יב). גם הגר והתושב אינם רשאים להישכח (דברים יד:כט).
אולם ככל שאנחנו ממשיכים לקרוא בכתובים, היקפה של ברכת ה׳ מתרחבת עוד יותר; היא נעשית שלום כלל־עולמי:
״וְעָשָׂה ה׳ צְבָאוֹת לְכָל־הָעַמִּים בָּהָר הַזֶּה
מִשְׁתֵּה שְׁמָנִים, מִשְׁתֵּה שְׁמָרִים,
שְׁמָנִים מְמֻחָיִם, שְׁמָרִים מְזֻקָּקִים.
וּבִלַּע בָּהָר הַזֶּה
פְּנֵי־הַלּוֹט הַלּוֹט עַל־כָּל־הָעַמִּים,
וְהַמַּסֵּכָה הַנְּסוּכָה עַל־כָּל־הַגּוֹיִם.
בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח,
וּמָחָה אֲדֹנָי ה׳ דִּמְעָה מֵעַל כָּל־פָּנִים,
וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל־הָאָרֶץ,
כִּי ה׳ דִּבֵּר״ (ישעיהו כה:ו–ח).
חזון זה מתאר עתיד שבו ברכת ה׳ איננה מוגבלת לעם ישראל בלבד, אלא מתפשטת אל כל העמים. בהר ה׳ עתיד להיערך משתה גדול, והשלום האלוהי יקיף את העולם כולו. המוות עצמו ייבלע לנצח, והדמעות תימחינה מעל כל פנים.
כך מתרחב היקפן של ההבטחות שבתורה: מן השמחה שתבוא עקב הכניסה לארץ המובטחת אל גאולה כלל־עולמית, שבה יתברכו כל משפחות האדמה.
אנחנו מאמינים שכל זאת עתיד עוד להתקיים באמצעות ישוע המשיח. בשעת מותו, היו בפיו דברי מזמור כ״ב:
״אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי״ (תהלים כב:ב).
מפני שנשא על עצמו את הקללה שבאה בעקבות הפרת הברית. אבל תקומתו מהמתים פתחה את הדרך לעתיד של ברכה שאין לה קץ, שעליו מדבר סופו של מזמור כ״ב:
״יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ;
יְהַלְלוּ ה׳ דֹּרְשָׁיו;
יְחִי לְבַבְכֶם לָעַד.
יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל־ה׳
כָּל־אַפְסֵי־אָרֶץ,
וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ
כָּל־מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם״
(תהלים כב:כז–כח).
על סמך ההבנה הזו, סבלו ותחייתו של המשיח הם לא רק מאורעות הנוגעים לאנשים יחידים, אלא נקודת מפנה בתולדות הגאולה של העולם כולו. המזמור שפותח בזעקת ייסורים מסתיים בתקווה עולמית: כל קצות הארץ יזכרו וישובו אל ה׳, וכל משפחות הגויים ישתחוו לפניו.
בדרך הזו אנחנו רואים איך ההבטחות שניתנו לאברהם — ״וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה״ — זוכות להגיע אל ייעודן הסופי. הברכה איננה נעצרת בגבולות ארץ ישראל בלבד, אלא מתפשטת אל כל העמים.
בזכות קרבנו של ישוע המשיח, שמת וקם לתחייה בירושלים, המטוטלת נעה בעולם כולו אל עבר הברכה. באמצעותו של ישוע, שוב לא תעמוד תורת משה כעד נגדנו (דברים לא:כו–כז), שתותיר אותנו תחת קללת ה׳. אדרבה, התורה מצביעה עכשיו אל דרך החיים המבורכת בנוכחותו של ה׳.
על פי ההבנה זו, הקללה שהייתה ראויה למפרי ברית ה׳ נשאה על ידי המשיח. לפיכך, תחייתו מבשרת עתיד של גאולה, שלום וברכה. התנועה הבלתי נמנעת אל עבר הקללה, התהפכה לבסוף אל תנועה אל עבר הברכה מכוח חסדו של ה׳.
בדרך הזו, התורה לא מתבטלת, חלילה, אלא מתמלאת בייעודה הסופי. התורה אינה עוד עדות מרשיעה בלבד, אלא היא מורה את הדרך ומכוונת את האדם אל החיים בנוכחות ה׳ ואל הברכה שהוא חפץ להעניק לעמו.
כך מתגשמות ההבטחות שניתנו לאבות, לאברהם, ליצחק וליעקב, ומתברר כי מטרת ה׳ מראשית הייתה להביא את עמו ואת העולם כולו אל מקום של שלום, צדקה ושמחה לפניו.
נשמח לשוחח עמכם על כך.
