פרשת דברים
פרשת דברים
דברים א:א–ג:כב
סקירה כללית
בפרשת דברים אנחנו מגיעים אל הספר האחרון שבחמישה חומשי התורה. בספר דברים נמצאים דברי תוכחה, עידוד והדרכה נלהבת של משה לעם ישראל (דברים א–ל), ה׳ נותן למשה שירה נבואית מיוחדת שתשמש להעיד נגד עם ישראל בעתיד (דברים לא–לב), משה מברך את ישראל בברכותיו האחרונות (דברים לג), וכן גם מתוארת מיתתו של משה בפרשיה שחותמת את התורה (דברים לד).
כשאנחנו מתמקדים בפרשת דברים עצמה, אנחנו רואים תחילה שמשה מזכיר לבני ישראל את מערכת השופטים שמינה עליהם (דברים א:טז–יח). לאחר מכן משה מספר על הדרך שבה עמדו ישראל על סף הכניסה לארץ המובטחת, אבל בגלל חוסר אמונה ומרד נדחתה הכניסה לארץ המובטחת בארבעים שנה (דברים א:יט–מו). משה גם מזכיר לישראל שה׳ כבר נתן להם ניצחונות גדולים על סיחון מלך חשבון ועל עוג מלך הבשן (דברים ב:א–ג:כב).
המסר בהחלט ברור: אל תשובו ליפול בחוסר אמונה שתביא לכישלון, אלא ראו את מה שכבר עשה ה׳ עבורכם.
"עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ אֱלֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה כֵּן יַעֲשֶׂה ה׳ לְכָל־הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה. לֹא תִּירָאוּם כִּי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם"(דברים ג:כא–כב).
האם משה יעיל מספיק לדור אחד?
קריאתו של משה לאמונה בה׳ ותוכחותיו הנלהבות לעם ישראל להיות נאמן לה׳ לבדו אכן היו יעילות. ישראל בחרו בחיים והארץ המובטחת אכן נכבשה. אבל למרבה הצער, השפעתם של דברי משה הייתה מוגבלת. מיד לאחר שתם הדור שכבש את הארץ, עזבו העם את ה׳ והתחילו לעבוד את הבעלים, כמו שנאמר בספר שופטים (שופטים ב:י–יא).
למעשה, אחד ממסריו החשובים של ספר דברים הוא דברי הנבואה הזו: ישראל עתידים לעזוב את ה׳ (ראו למשל דברים לא:כז–כט). הדבר מצייר בפנינו תמונה קשה לעתיד לבוא: ציות לתורת ה׳ יביא ברכה בארץ, אבל חוסר ציות יביא קללה. משמעות הדבר הוא שישראל עתידים לצאת לגלות ולהיפרד מן הארץ (ראו דברים כט).
השליח שאול כתב מאוחר יותר: ״התורה קדושה והמצוה קדושה וצודקת וטובה.״ התורה אכן נותנת לנו תמונה ברורה של הצדקה שנדרשת מאיתנו על מנת שנהיה עם קדוש לה׳ בארצו.
אבל התורה כשלעצמה לא יכולה לשנות את לב האדם. ולאחר שהאדם עובר על מצוותיה, התורה בעצמה הופכת לעד שמעיד נגדו (דברים לא:כו). ואם הברית מופרת, התורה מותירה את האדם תחת הקללה.
לא משה אלא יהושע
למרות זאת, אין פירוש הדבר שיחסו של ה׳ לעם ישראל מסתיים בברכה והקללה. ספר דברים עצמו מלמד אחרת. ה׳ יקיים את ההבטחות שנשבע לאברהם, ליצחק וליעקב. ואכן ספר דברים גם מלמד כי נדרש דבר גבוה יותר מהתורה שניתנה ביד משה.
לאור זאת, יש משמעות עמוקה לכך שה׳ לא מרשה למשה להיות מי שיכניס את העם לארץ ההבטחה. כמו שאנחנו קוראים בפרשתנו:
גַּם־בִּי הִתְאַנַּף ה׳ בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם־אַתָּה לֹא־תָבֹא שָׁם. יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה; אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת־יִשְׂרָאֵל.״ (דברים א:לז–לח).
בראש ובראשונה, הדבר מלמד שהחטא של ישראל גרר אתו אפילו את משה, כמו שראינו במי מריבה (במדבר כ:א–יג), ולכן ה׳ קבע שמישהו אחר יכניס את העם לארץ.
אבל יש כאן גם מסר נוסף: לא רק שמשה בעצמו לא היה יכול להכניס את עם ישראל לארץ, אלא נדרש שגם תורת משה בכוחות עצמה לא יכולה להחזיק את העם בארץ. יש כאן צורך בישועה חדשה מאת ה׳. ובהקשר זה, שמו של מי שיכניס את ישראל לארץ ההבטחה הוא שם מלא בתקווה: יהושע – "ה׳ מושיע".
מי שינחיל את הארץ לישראל
ספר דברים מצביע על ההבטחה שה׳ אכן ייתן ישועה חדשה (ראו למשל דברים ל). אותה בשורה שבה ומופיעה לכל אורך התנ״ך.
התנ״ך מציג בפנינו תמונה קשה של הפרת הברית ויציאת העם לגלות. אמנם על רקע שחור זה זורחת דווקא הבטחתו של ה׳ כאבן יקרה. ממש כמו שניבא ספר דברים, עם ישראל יצא לקללת הגלות – אבל מעבר לגלות ה׳ מבטיח ישועה חדשה.
בספר ישעיהו אנחנו קוראים על העבד המיוחד של ה׳, שנקרא להיות:
״ישׁוּעָתִי עַד־קְצֵה הָאָרֶץ״ (ישעיהו מט:ו).
ה׳ גם אומר על עבד זה:
"וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְהָקִים אֶרֶץ לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שֹׁמֵמוֹת ״ (ישעיהו מט:ח).
במילים אחרות, ה׳ עתיד לשלוח לעם ישראל יהושע גדול יותר.
ישעיהו מנבא שסוד הצלחתו של עבד זה יהיה בכך שייתן את נפשו כקרבן בעד חטאינו (ישעיהו נב:יג–נג:יב).
אנחנו מאמינים שאין זה אלא ישוע המשיח. שכן:
התורה ניתנה על ידי משה, והחסד והאמת באו על ידי ישוע המשיח״ (יוחנן א:יז).
על ידו לא רק שעם ישראל ינחל את הארץ, אלא גם יזכה לשבת בה לעולם.
נשמח לשוחח עוד על כך. אל תהסס להשתמש בצ'אט או ליצור איתנו קשר בדוא״ל או בטלפון.
התורה שבעל פה – שנכתבה
המשנה?
ביהדות המסורתית מקובל להבין את התורה שבעל פה כמכלול המסורת שנכתבה בסופו של דבר במשנה. ביהדות האורתודוקסית נהוג להאמין כי המשנה יסודה בהוראות שמסר משה בעל פה, אשר עברו מדור לדור.
ואולם, ספר דברים עצמו עשוי לרמוז כי התורה שבעל פה האמיתית נכתבה כבר זמן רב קודם לכן...
מורשתו של משה
ספר דברים נפתח במילים:
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן״ (דברים א:א).
הספר מבאר היטב היכן נאמרו נאומים אלו: בערבות מואב מול יריחו.
ואף על פי כן, בפסוק הראשון נזכרים מקומות רבים נוספים: בערבה מול סוף, בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב (דברים א:א).
כל המקומות הנזכרים נמצאים בדרומה של הארץ. הם מתארים, באופן כללי, את האזור שבו נדד עם ישראל במשך ארבעים שנה.
במילים אחרות, נאומים אלו אינם רק דבריו האחרונים של משה, אלא הם גם מסכמים את ההוראות שנתן לישראל במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר. ספר דברים הוא מורשתו של משה לישראל ערב כניסתם לארץ המובטחת - אלו הם הלקחים המרכזיים של ארבעים שנות ההנהגה וההוראה של משה.
אלה החוקים
משה מזכיר תחילה לבני ישראל איך הקים להם מערכת של שופטים, שיביאו אליו את הדברים שיהיו קשים להם לפתור.
"וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן״ (דברים א:יח).
מדוע פותח משה את נאומיו בכך?
מפני שהוא עומד להסתלק מן העולם.
אבל מה הוא עושה עכשיו? האם הוא מצווה על השופטים לזכור בעל פה את כל מה שלימד אותם במשך השנים?
לא.
בדרך זו, הוא מתחיל לפרש לישראל את עיקרי הדברים שלימד את השופטים וגם את העם במשך שנות נדודיהם במדבר. זהו למעשה עיקר תוכנם של נאומיו שנכתבו בספר זה.
"וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה... דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֹתוֹ אֲלֵהֶם... הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת־הַתּוֹרָה הַזֹּאת״ (דברים א:ג, ה).
ובהמשך נאמר:
"וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר־שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"(דברים ד:מד–מה).
אין ספק בכך שמשה מסר לישראל במשך ארבעים שנות המדבר הוראות רבות יותר מאלו המתועדות בספרי שמות, ויקרא ובמדבר. אולם מתוך כל מה שלימד – מה נועד להיזכר ולהישמר?
את זאת מסר לישראל בספר הזה.
כשאנחנו מתבוננים בספר דברים מנקודה זו, ניתן לומר שהתורה שבעל פה נכתבה כבר מאות שנים לפני עריכת המשנה.
המשנה האמיתית כבר נמצאת בספר דברים – יחד עם האזהרה:
"לֹא תֹסִפוּ עַל־הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ״(דברים ד:ב).
כך מציג ספר דברים את מורשתו האחרונה של משה: לא רק דברי זיכרון של העבר, אלא גם עדות נבואית לעתיד לבוא. הספר צופה מראש את כישלון ישראל, את הגלות ואת הצורך בישועה חדשה מאת ה׳. ואף על פי כן, בתוך כל אלה נותרת הבטחת ה׳ איתנה – לקיים את בריתו ולהביא גאולה לעמו.
