פרשה מ׳ — פרשת ואתחנן
דברים ג:כג–ז:יא
סקירה כללית
פרשת ואתחנן חותמת את הנאום הראשון של משה בספר דברים. משה מזכיר לעם ישראל שהוא לא יעבור את הירדן הארץ המובטחת, למרות תחנוניו (דברים ג:כג–כט); והוא גם מזהיר את ישראל לשמור את החוקים והמשפטים שהוא עתיד ללמד את העם. באופן מיוחד, משה מזהיר את העם מפני עבודה זרה (דברים ד:א–מ).
משה מבדיל שלוש ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי (דברים ד:מא–מג).
פרשתנו ממשיכה בנאומו השני של משה. משה חוזר על “עשרת הדברים” אשר דיבר ה׳ בעצמו מתוך הר סיני הבוער באש, ומזכיר את תפקידו בתור מתווך (דברים ד:מד–ה:לג). שוב ושוב הוא מדגיש כי שמירת מצוות ה׳ באה לביטוי בראש ובראשונה בעבודת ה׳ ובאהבת ה׳ לבדו (דברים ו). ישראל אינם מורשים לעשות כל פשרה עם הכנענים, אלא להחרימם (להשמידם) לגמרי יחד עם כל מה שקשור לאליליהם (דברים ז:א–ה).
“כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה׳ אֱלֹהֶיךָ; בְּךָ בָּחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה”
(דברים ז:ו).
אנו מבינים כי ה׳ שומר את בריתו עם אוהביו, אך ישיב נקם לשונאיו. המסקנה: שמרו את מצוות ה׳! (דברים ז:ח–יא).
כאשר תבקש אותו בכל לבבך ובכל נפשך
שמע ישראל...
בפרשת ואתחנן משה מפציר בעם לדבוק בה׳ ולא לשכוח את בריתו. דברי משה באים לידי סיכום בקריאת שמע, הנמצאת בפרשה זו:
“שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה׳ אֱלֹהֵינוּ, ה׳ אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדֶךָ”
(דברים ו:ד–ה).
אזהרה ונבואה
אך משה אינו רק מפציר; הוא גם מזהיר את ישראל:
“כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ, וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ; הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ; לֹא־תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן. וְהֵפִיץ ה׳ אֶתְכֶם בָּעַמִּים, וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג ה׳ אֶתְכֶם שָׁמָּה”
(דברים ד:כה–כז).
זוהי אכן אזהרה חמורה, אבל יש כאן יותר מאזהרה; זוהי גם נבואה. משה יודע שעזיבת העם את ה׳, יחד עם תוצאותיה הנוראות, אכן תתרחש. בפסוק ל׳ הוא מדבר על זמן שבו ״כל הדברים האלה״ יבואו עליכם (ראו גם דברים לא:כט).
עזיבת ה׳ תביא תוצאות נוראות:
״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא, אֵל קַנָּא״
(דברים ד:כד; ראו גם דברים ו:טו).
ה׳ לא יכול לסבול שעמו ילך אחרי אלוהים אחרים בארץ המובטחת.
גלות — האם זה הסוף?
האם עם ישראל יפר את הברית ובכך יצא לגלות? והאם זה יהיה הסוף?
כן, כך היה הדבר — אם ברית סיני ותנאיה, עם הברכה שבאה בעקבות ציות והקללה כתוצאה מאי־ציות, הייתה הגורם המכריע - אז אכן זה היה הסוף.
אבל ביסוד הברית שנכרתה בהר סיני עומדת עוד ברית אחרת, ברית של ה׳ ללא תנאים: הברית עם ההבטחות שניתנו לאברהם, ליצחק וליעקב. על אותה הברית נאמר:
״כִּי אֵל רַחוּם ה׳ אֱלֹהֶיךָ; לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ, וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת־בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם״
(דברים ד:לא).
כן, עם ישראל יטעם את הפרי המר של הפרת הברית ועבודת האלילים כשיצא לגלות:
״וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם, עֵץ וָאֶבֶן, אֲשֶׁר לֹא־יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחוּן״
(דברים ד:כח).
הגלות — זוהי התוצאה של עבודת אלילים העשויים מעץ ואבן, שלא יכולים להגיב בכלל. משה מזהיר את העם שיצאו לגלות בגלל שהאלילים הם אלוהי שקר והם הבל גמור, שלא יכולים לעשות דבר, ולבסוף יותירו את העם חסר אונים לחלוטין.
אבל כזמן שישראל יהיו במקום השפל הזה, הם יזכרו את האל האחד שיכול באמת לעזור להם. נבואתו של משה תזכיר להם מי הוא אלוהי ישראל: הוא זה שפועל על מנת לקיים את בריתו עם אברהם, יצחק, ויעקב.
השיבה הסופית באחרית הימים
״וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת־ה׳ אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ, כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשֶׁךָ״
(דברים ד:כט).
ניתן לקרוא את הפסוקים האלה בתור הבטחה של חסד מה׳: אם תבקש אותו בכל לבבך ובכל נפשך, אז ה׳ אכן יראה את עצמו כרחום וחנון באופן שמעניק חסד חינם.
אבל זו לא רק הבטחה שבנויה על תנאים. זו גם נבואה. המילה העברית כי, שמתורגמת כאן כ״אם״, יכולה גם להיקרא במשמעות של ״כאשר״, ואפילו ״בגלל״ או ״מפני ש״. הנבואה מציינת שיבוא זמן שבו עם ישראל אכן ישוב אל ה׳ באמת ובתמים, וזה יתרחש באחרית הימים.
אנחנו רואים את זה בבירור כשאנחנו קוראים את דברי משה הבאים:
״בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, וְשַׁבְתָּ עַד־ה׳ אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ״
(דברים ד:ל).
הנבואה חוזרת ונקשרת יחד
בסוף ספר דברים ההבטחה הנבואית הזו חוזרת ונשנית (דברים ל:א–ו). אבל גם הנביאים המאוחרים מפרטים את ההבטחה המיוחדת הזאת. בספר ירמיהו, ההתחדשות הרוחנית העתידית של עם ישראל, והציות המחודש, נקראים בלשונו ״ברית חדשה״ (ירמיהו לא:לא).
״זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם ה׳: נָתַתִּי אֶת־תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל־לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ־לִי לְעָם... כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר־עוֹד״
(ירמיהו לא:לג–לד).
הנביאים למעשה מחברים את ההבטחה הזאת עם דבר נוסף שהתורה גם כן מייחסת לאחרית הימים: הופעתו של מלך המשיח המובטח לעם ישראל (בראשית מט:א, י; במדבר כד:יד, יז). כי על ״ימיו״ נאמר:
״יְהוּדָה תִּוָּשַׁע וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח״
(ירמיהו כג:ו).
הושע מדבר על שתי ההבטחות האלה של אחרית הימים בנשימה נבואית אחת:
״אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת־ה׳ אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם; וּפָחֲדוּ אֶל־ה׳ וְאֶל־טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים״
(הושע ג:ה).
וה׳ אומר דרך יחזקאל:
״וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם; וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ, וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם״
(יחזקאל לז:כד).
המנהיג והמושיע הנותן תשובה לישראל
מי הוא הרועה הזה של ישראל? אנחנו משוכנעים שזהו ישוע המשיח.
ביהדות האורתודוקסית, ישוע מנצרת נחשב לעיתים קרובות כמי שמרחיק את ישראל מתורת ה׳. אבל התפיסה הזו שגויה באופן טרגי, בייחוד כשאנחנו בוחנים את תפקידו ופועלו של המשיח.
ישוע אמר שהוא לא בא לבטל את התורה והנביאים, אלא לקיים אותם (מתי ה:יז). מותו המכפר ותקומתו מהמתים הם למעשה היסוד של הברית החדשה שעליה דיבר ירמיהו הנביא. באמצעות ברית זו נכתבת תורת ה׳ על לבבנו.
על יסוד מותו המכפר של ישוע נקרא עם ישראל לשוב אל ה׳ וניתנת לו סליחת חטאים מוחלטת. כשאנחנו בוטחים במותו המכפר ובתקומתו מהמתים אנחנו מקבלים את ההתחדשות הרוחנית שהיא הפרי של הברית החדשה. באמצעות רוחו הוא משנה אותנו מבפנים ולאחר מכן כלפי חוץ. הוא הרועה שיגרום לישראל ללכת באמת בדרך ה׳.
כך הכריזו שליחיו הקרובים זמן קצר לאחר תקומתו, בדבריהם אל הסנהדרין:
״אוֹתוֹ הֵרִים הָאֱלֹהִים בִּימִינוֹ לְשַׂר וּמוֹשִׁיעַ, לָתֵת תְּשׁוּבָה לְיִשְׂרָאֵל וּסְלִיחַת חֲטָאִים״
(מעשי השליחים ה:לא).
מותו ותחייתו של ישוע פתחו את הדלת לשיבה הסופית של ישראל אל ה׳. הוא הדלת שדרכה יחזור העם אל ה׳.
באלפיים השנים שעברו מאז, בכל דור ודור, הייתה תמיד שארית מישראל ששבה אל ה׳ דרך אמונה בישוע. אבל היום יבוא שבו כל ישראל יכירו בו בתור המלך שלהם. ה׳ בעצמו אמר את זה דרך הנביא זכריה:
״וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר־דָּקָרוּ; וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל־הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל־הַבְּכוֹר״
(זכריה יב:י).
לפי נבואת זכריה, ביום הזה שיתרחש בעתיד לא רק ייפתח מקור לטהרת חטא, אלא גם עבודה זרה תיעקר מן הארץ לעולם (זכריה יג:א–ג). ביום ההוא תמצא נבואת משה את התגשמותה השלמה.
עד אז, נשמח לדבר עמכם על כך.
אמונה בישוע: עבודה זרה או תרופה לעבודה זרה?
התנגדות חמורה
אחת ההתנגדויות המרכזיות של היהודים האורתודוקסים לאמונה בישוע היא שזוהי צורה אסורה של עבודה זרה ליהודים. האם אמונה בישוע היא עבודה זרה גם לגויים? — הדבר פחות ברור. לאור אזהרותיו החזקות של ספר דברים מפני עבודה זרה, זוהי אכן התנגדות חמורה מאוד.
עבד ה׳ לגויים
לפני שנבחן את ההתנגדות הזו לגופה, הבה נתבונן תחילה בדבר הבא: לפי הנביא ישעיהו, עבד ה׳ הוא המשיח שעתיד ״להוציא משפט לגויים״ (ישעיהו מב:א). הוצאת משפט בהקשר הזה משמעה להביא את הגויים אל האל האחד והאמיתי (השוו ישעיהו מא). המשיח יהיה בחזקת ״אור לגויים״ (ישעיהו מב:ו). ה׳ עצמו אומר שהסיבה לכך היא:
״אֲנִי ה׳ הוּא שְׁמִי; וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא־אֶתֵּן, וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים״
(ישעיהו מב:ח).
במהלך ההיסטוריה, ישוע מנצרת הוא זה שהשפיע באופן זה על עולם הגויים. ישוע אישר לגמרי את קריאת שמע (מרקוס יב:כט–לא). תלמידיו הראשונים קראו לגויים לעזוב את אליליהם (למשל מעשי השליחים יד:טו). בזכות ישוע, מיליונים עזבו עבודה זרה והכירו באלוהי ישראל בתור האל האחד והאמיתי.
אין אלוהים אחר
אבל האם ראיית ישוע כאלוהים אינה נחשבת לעבודה זרה?
אם ישוע הוא באמת המשיח המובטח — אז ראוי לציין שכתבי הקודש העבריים קוראים למשיח אלוהים (למשל ישעיהו ט:ה; תהילים מה:ו–ז). כתבי הקודש אומרים שהוא ישב לימין ה׳ כאדון (תהילים קי:א). כל העמים, האומות והלשונות יעבדו אותו; ממשלתו תהיה ממשלת עולם (דניאל ז:יד). והוא אף נקרא:
״ה׳ צִדְקֵנוּ״
(ירמיהו כג:ו).
אבל נחוץ להתבונן גם במסר כתבי הברית החדשה בנוגע לישוע. ישוע בהחלט אינו אל אחר הנוסף על ה׳; אלא הוא עמנו־אל, אלוהים עמנו.
בשורת הגאולה היא שבישוע, ה׳ בכבודו ובעצמו בא אלינו. ישוע הוא ההתערבות העליונה של ה׳ למעננו ובשבילנו. אם זה נכון, אז אמונה בישוע אינה אמונה באל אחר, אלא אמונה בה׳ עצמו. כפי שאמר ישוע:
״אֲנִי וְהָאָב אֶחָד אֲנַחְנוּ״
(יוחנן י:ל).
אמונה בישוע היא אכן אמונה בישועת ה׳. ובתור זו, היא דווקא ההפך מעבודה זרה. אם ישוע הוא אכן מי שכתבי הברית החדשה אומרים שהוא, אז מה שאמרו השליחים במאה הראשונה לסנהדרין הם דברי אמת:
״וְאֵין הַיְשׁוּעָה בְּאַחֵר; כִּי אֵין שֵׁם אַחֵר תַּחַת הַשָּׁמַיִם שֶׁנִּתַּן לִבְנֵי אָדָם אֲשֶׁר בּוֹ נִוָּשֵׁעַ״
(מעשי השליחים ד:יב).
אם ישוע הוא אכן מי שטען להיות, אז אמירה זו עומדת בהתאם מלא עם קריאת שמע. אם ה׳ לבדו הוא אלוהינו, אז אין לנו לבטוח בשום אדם או דבר מלבד הישועה שהוא בעצמו מביא. כשם שאין אלוהים אחר מלבד ה׳, כך אין ישועה אחרת מלבד זו שהוא מביא.
כאשר יהיה ה׳ אחד ושמו אחד
כאשר אנחנו קוראים את נבואות זכריה, אנחנו מוצאים נבואה מיוחדת וחשובה הנוגעת לענייננו. ה׳ עצמו מתאר את התשובה הסופית שיעשה עם ישראל ושיבתו אל ה׳ במילים הבאות:
״וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר־דָּקָרוּ; וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל־הַיָּחִיד, וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל־הַבְּכוֹר״
(זכריה יב:י).
שימו לב: ה׳ אומר שהוא בעצמו הוא זה שנדקר. זה בדיוק מה שקרה בדמותו של ישוע. זה בדיוק המסר של כתבי הברית החדשה.
בספר זכריה, ההכרה הזו והתשובה הזו מובילות לא רק לסליחת חטאים מלאה לישראל (זכריה יג:א), אלא גם לסוף המוחלט של העבודה הזרה.
״וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא, נְאֻם ה׳ צְבָאוֹת, אַכְרִית אֶת־שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים מִן־הָאָרֶץ, וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד״
(זכריה יג:ב).
וכן:
״וְהָיָה ה׳ לְמֶלֶךְ עַל־כָּל־הָאָרֶץ; בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה׳ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד״
(זכריה יד:ט).
אם ישוע הוא אכן זה שנדקר, אז אמונת ישראל בישוע תהיה התרופה הגדולה ביותר לעבודה זרה שנראתה אי־פעם. אמונה זו תוביל בפועל להכרה עולמית במלכות ה׳. אז יוכר ה׳ בתור האלוהים האחד והיחיד.
זו תהיה ההתגשמות השלמה של קריאת שמע:
״שמע ישראל, ה׳ אלוהינו, ה׳ אחד.״
האם האמונה בשילוש האלוהי נשללת על ידי קריאת שמע?
התיק סגור?
״שמע ישראל, ה׳ אלוהינו, ה׳ אחד״
(דברים ו:ד).
לכאורה, פסוק זה שולל אמונה באחדות משולשת של ה׳.
התיק סגור. נכון?
למעשה, לא בדיוק — אם אנחנו מאמינים בשילוש האלוהי על סמך עדות כתבי הקודש, או באופן מדויק יותר: באחדותו המשולשת של ה׳. איננו מאמינים שיש אלוהים אחרים מלבד ה׳, או ששלושה אלים פועלים יחד. חלילה!
תורת טבעו המשולש של ה׳ מאשרת את קריאת שמע. על מנת לומר זאת ביתר דיוק: אנחנו מאמינים בטבע המשולש של האל האחד. אנחנו מבחינים בשלוש האישיויות שקיימות באל האחד — דבר שקריאת שמע אינה שוללת.
על ייחודיות, לא על מהות
מדוע קריאת שמע לא שוללת אמונה בטבע משולש של האל האחד? בגלל שקריאת שמע אינה בעיקרה הצהרה על האחדות המוחלטת של מהות ה׳; היא משמשת יותר כהצהרה על ייחודו המוחלט של ה׳.
ניתן להבין את קריאת שמע בצורה הנכונה רק כך:
יש רק אחד שהוא ה׳ אלוהינו! קחו זאת אל לבכם, ישראל!
בהקשר של ספר דברים, קריאת שמע היא קריאה למסור את נאמנותנו לה׳ בלבד ולאף אחד אחר מלבדו. זוהי קריאה לתת לה׳ לבדו את כל המחויבות שלנו, כל הדבקות שלנו, ולעבוד אותו כאל האמיתי והיחיד. מלבד ה׳ אין אל הראוי לנאמנותנו!
אנחנו רואים שזו הדרך הנכונה להבין את קריאת שמע כמו שאנחנו רואים את הרמז לכך בזכריה יד:ט:
״בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה׳ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.״
אין כל היגיון להבין את זה כאילו טבעו של ה׳ יהיה אחד בעתיד. אלא הכוונה היא שיבוא יום שבו ייחודו של ה׳ יוכר בעולם כולו. ה׳ הוא יחיד ומיוחד במינו ואין לו שום מתחרה בכלל. המילה “אחד” בזכריה יד:ט משמשת באותו האופן שבו היא משמשת בקריאת שמע.
לא יחידות מוחלטת
התורה בעצמה מלמדת שהאל האחד והיחיד איננו בחזקת יחידות מוחלטת ופשוטה. הווייתו ומהותו של האל האחד והיחיד עשירה ונשגבה הרבה יותר מזה. האל האחד הוא אל אישי, אך בדרך גבוהה יותר מהאישיות שלנו. הוא אישי באופן כזה שהוא מגלה את עצמו כאחד וכאחדות מורכבת בעת ובעונה אחת. הוא ייחודי בכך שהוא אחד, ובו בזמן יש בו עצמו מורכבות פלאית וקדושה של שלוש אישיויות אוהבות שנהנות מאחדות הרמונית ומוחלטת. הדבר הזה נשגב מן הדעת, אבל הוא אמת. ה׳ אינו דומה לשום ישות אחרת!
טבעו המשולש של ה׳ נעשה ברור במיוחד בזמן המשיח נעשה לאחד מאיתנו כשלבש בשר ודם. אבל קווי הדמיון המתארים את טבעו המשולש של ה׳ כבר ניתנים להבחנה בתנ״ך — בייחוד לאחר שראייתנו מתחדדת על ידי התגלות נוספת. להלן מקצת הראיות שיש לנו לשקול:
רוח ה׳ ומלאך ה׳
אחדותו המורכבת של ה׳ כבר נרמזת, ואולי אף נאמרת בפתיחתה של התורה:
״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ״
(בראשית א:כו)
וכן אנחנו גם קוראים:
״וַיֹּאמֶר ה׳ אֱלֹהִים: הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ״
(בראשית ג:כב)
לאורך כל הכתובים, החל מראשית התורה (בראשית א:ב), אנחנו קוראים על רוח אלוהים, שיוצאת מאת אלוהים. זוהי רוח אלוהים או רוח ה׳. רוח אלוהים אינה רק כוח בלתי אישי או השפעה מופשטת, אלא היא גם אישיות. הכתובים מלמדים שאפשר גם להעציב אותה (ראו ישעיהו סג:י להלן).
לאורך כל התורה, וגם בשאר כתבי הקודש, אנחנו פוגשים גם את אישיותו של מלאך ה׳. הוא מלאך, שליח או נציג של ה׳, אבל הוא לא אחד מהמלאכים הנבראים או ״הרגילים.״ כי המלאך הזה מזוהה עם ה׳ עצמו: הוא נשלח מאת ה׳, ובעת ובעונה אחת הוא גם ה׳ (ראו למשל בראשית מח:טז ושמות ג:ב–ו). כשאנחנו בוחנים את הכתובים בסוגיה הזו, אנחנו רואים שגם השולח וגם הנשלח נקראים בשם ה׳.
אם כן, קיימת רוח ה׳, וישנו מלאך ה׳, וברור שיש ה׳ שממנו יוצאת הרוח והוא השולח את מלאכו המיוחד. כך אנחנו רואים שלוש אישיויות באל האחד.
משום כך התורה יכולה לומר שה׳ נראה אל אברהם והיה בארץ, ואפילו התגלה כאדם (בראשית יח), ובו בזמן ה׳ היה גם בשמים. כאשר סדום ועמורה נחרבות על ידי האישיות שבה ה׳ מופיע בארץ, אנחנו קוראים:
״וַה׳ הִמְטִיר עַל־סְדֹם וְעַל־עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה׳ מִן־הַשָּׁמָיִם״
(בראשית יט:כד).
שתי אישיויות, אשר שתיהן הן ה׳ באופן מוחלט, נזכרות בפסוק אחד.
אנחנו רואים את טבעו המשולש של האל האחד — ה׳, מלאכו ורוחו — מופיעות יחד באופן יפה בקטע הבא מספר ישעיהו:
״חַסְדֵי ה׳ אַזְכִּיר, תְּהִלֹּת ה׳...״
״וַיֹּאמֶר: אַךְ עַמִּי הֵמָּה, בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ; וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ. בְּכָל־צָרָתָם לוֹ צָר, וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם; בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם, וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל־יְמֵי עוֹלָם. וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת־רוּחַ קָדְשׁוֹ...״
(ישעיהו סג:ז–י).
והאם זהו מקרה ששמו של ה׳ נזכר שלוש פעמים בברכת כהנים? (במדבר ו:כד–כו).
עמנו־אל
תרגום מילולי יותר של ״מלאך פניו״ יהיה: מלאך פניו — והוא אכן הוא נקודת החיבור האישית של ה׳ איתנו, ״צלם האלוהים הבלתי נראה״, כפי שיאמר מאוחר יותר השליח שאול. הוא היה האחד שבאמצעותו ירד ה׳ לגאול את ישראל ממצרים (שמות ג:ח), אבל הוא גם ירד בדמותו של המשיח כדי להביא את הגאולה הסופית.
כשם שמלאך ה׳ נשלח מאת ה׳ והוא ה׳ בכבודו ובעצמו, כך גם המשיח נשלח מאת ה׳ והוא בן האלוהים (תהילים ב:ז), ובו בזמן הוא אלוהים (תהילים מה:ו–ז; ישעיהו ט:ה; ירמיהו כג:ו). המשיח הוא הופעה מיוחדת של מלאך ה׳ הבלתי נברא.
באישיותו של המשיח, ״מלאך ה׳״ גם נקשר לגמרי אל המין האנושי ונעשה אחד מאיתנו, וזאת בלי לאבד את טבעו האלוהי. הוא עמנו־אל, אלוהים עמנו (ישעיהו ז:יד; מלאכי ג:א).
אחדות אמיתית
כעת נשוב אל קריאת שמע. הצגנו לעיל כי קריאת שמע, בהקשרה המקורי, מדברת על ייחודו של ה׳ ואינה באה בעיקר למסור הצהרה על מהותו או טבעו של ה׳.
אבל נניח שאנחנו רוצים להתעקש שקריאת שמע היא גם הצהרה על מהותו של ה׳. גם אז קריאת שמע אינה עומדת בסתירה לאמונה באחדותו המשולשת של ה׳. מדוע? מפני שקריאת שמע לא אומרת שה׳ הוא יחיד במובן של יחידות פשוטה, אלא:
״ה׳ אחד.״
המילה העברית אחד אינה בהכרח מציינת אחדות של יחידות פשוטה; היא יכולה לציין גם אחדות מורכבת. למשל, בבראשית ב:כד איש ואשה נעשים:
״בשר אחד.״
וכן ראוי לצפות שלא תהיה אחדות גדולה יותר מן האחדות הייחודית שבין שלוש האישיויות הקיימות לנצח באל האחד.
לכן, גם אם לא נבין את קריאת שמע כהצהרה על ייחודו של ה׳, כפי שנראה על פי כוונתה המקורית אלא כהצהרה על אחדות מהותו של ה׳, אין בהכרח להסיק מכך שה׳ הוא יחיד ואחדותו היא מוחלטת.
למעשה, הדבר לא יכול להיות כך, שאם כן התורה הייתה סותרת את עצמה. התורה חושפת שהאל האחד הוא לא אחדות יחידית מוחלטת אלא אחדות מורכבת; או נכון יותר, אחדות מלאה ואוהבת. ה׳ הוא אישי באופן גבוה יותר מאיתנו.
כנבראים ויצירי ידיו של ה׳, אנחנו מכירים בכך שבזמן שאנחנו דנים במהותו של הבורא, אנחנו מגיעים לגבולות ההבנה של הלשון האנושית. כשאנחנו קוראים את דבר ה׳ ומגלים את מורכבות טבעו, אנחנו משתאים בניסיוננו להבין איך שלושה ובכל זאת אחד יכולים להתקיים בעת ובעונה אחת. ה׳, האל האחד והיחיד, אכן ייחודי הוא. הוא מלא גדולה שאין לחקור אותה, הוא מלא באהבה תלת־אישית ובהדר מלכות והוא לבדו ראוי לכל לדבקותנו ולהשתחוויה שלנו.
אולי אף בקריאת שמע עצמה אנחנו מוצאים רמז לטבעו המשולש של האל האחד. יש בה גם הזכרה משולשת של שם ה׳:
שמע ישראל — ה׳ — אלוהינו — ה׳ — אחד.
