פרשת עקב
דברים ז:יב–יא:כה
סקירה כללית
עקב: “בעקבות”, “כתוצאה מ”, “מפני ש”. אם ישראל ישמעו אל ההוראות שה׳ נתן באמצעות משה, הם ייהנו מברית ה׳ ומחסדו. ישראל יזכו לברכה ויתרבו בארץ וה׳ יגרש מפניהם את הכנענים. ה׳ מצווה להשמיד כליל את הכנענים ואת אליליהם; ואם לא, הם יהיו מוקש לישראל (דברים ז:יב–כו).
על עם ישראל לא לשכוח כיצד ה׳ פרנס אותם במדבר, על מנת שלא יאמרו, לאחר שישבעו משפע הארץ המובטחת :״כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת־הַחַיִל הַזֶּה״, וישכחו את ה׳, וכתוצאה מכך ילכו אחרי אלוהים אחרים ויגלו מהארץ (דברים ח:א–כ).
ה׳ לא ייתן את ארץ כנען לעם ישראל בגלל צדקתם של ישראל. משה מזכיר לעם איך ישראל דווקא הכעיסו את ה׳, ובמיוחד בגלל חטא העגל. הוא מזכיר להם שרק בזכות תפילתו והפצרתו חידש ה׳ את הברית ולא רצה להשמידם כליל (דברים ט–י:י).
משה קורא לישראל בראש ובראשונה לאהוב את ה׳, בגלל שהוא אהב אותם ראשון; הם נקראים לאהוב את הגר, ולשמור את אשר כל מצוות ה׳. הוא מזכיר להם שהם אכן ראו את גדולת ה׳ ואת ידו החזקה. כתוצאה מציותם לברית, ישראל יאריכו את ימיהם בארץ ההבטחה וה׳ ייתן גשם על ארצם. אך אם בכל אופן יעבדו אלוהים אחרים, ה׳ יסגור את השמים ולא יהיה מטר. לעומת זאת, כתוצאה מציות לברית תהיה הארץ שלהם לגמרי (דברים י:יא–יא:כה).
עניין שבלב
להתקדם אל עבר הציות
בפרשתנו משה מפציר בעם בהתלהבות רבה לשמור את מצוות ה׳ ולדבוק בו. הוא עושה זאת על ידי התמקדות בתוצאות של הציות ואי־הציות לברית. ההבדל ממש חד וברור: ישראל יאריכו ימים בארץ, או יאבדו אותה לחלוטין.
מעבר להתמקדות בתוצאות הציות ואי־הציות, משה גם קורא לעם ישראל לזכור את אשר עשה להם ה׳ — עד כמה היה סבלן וחנון כלפיהם. כאשר ישימו זאת על לבם, זה יהיה מניע חזק ביותר לציות. מצד שני, יש שני דברים שישראל צריכים להיזהר מלומר בלבבם.
שני דברים שאין לומר
הדבר הראשון שאין לומר בלבבנו הוא:
״כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת־הַחַיִל הַזֶּה”
(דברים ח:יז)
משה מזהיר את בני ישראל שלא ישכחו איך ה׳ לימד אותם לאורך הנדודים במדבר להיות תלויים בו. במקום זאת, עליהם לשמור בליבם את דאגתו של ה׳ כלפיהם, את פרנסתו, ואת הנהגתו במשך נדודיהם במדבר. הוא מורה להם לזכור שכל מה שיש להם הוא אך ורק מאת ה׳. הם מצווים לחיות ״עַל־כָּל־מוֹצָא פִי ה׳״ (דברים ח:ג). כל חייהם תלויים לגמרי בגזירתו הריבונית והחזקה של ה׳.
הדבר השני שאין להם לומר בלבבם הוא:
״בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה׳ לָרֶשֶׁת אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת״
(דברים ט:ד).
כאשר משה ממשיך לבאר את העניין, הוא לא מייפה את הדברים:
״מִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד־בֹּאֲכֶם עַד־הַמָּקוֹם הַזֶּה, מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם־ה׳״
(דברים ט:ז)
באופן מיוחד הוא שם דגש על חטא העגל.
ודאי, דברי משה הם קריאה לחזרה בתשובה; יש בהם אזהרה שלא להמשיך במרד בה׳. אך יש סיבה נוספת לכך שהוא מעלה שוב את מה שקרה בפרשת העגל. משה גם מזכיר כיצד הפציר בעם ישראל, וכיצד ה׳ סרב להשמידם (דברים י:י). משה מזכיר להם את הדברים האלה על מנת שיבינו שכניסתם לארץ היא כולה בזכות מה שה׳ נתן להם בסבלנותו וברוב חסדו, ובזכות נאמנותו. עליהם להבין שהם נכנסים לארץ ההבטחה מפני שה׳ הוא אל שסולח עוון, ולא בגלל צדקתם שלהם.
הלב הוא מרכז כל הווייתנו, ומקום מושב הרצון שלנו; שם נוצרות המחשבות העמוקות ביותר שלנו. לכן זה כל כך קריטי שלא נאמר את הדברים השגויים האלה ״בלבבנו.״ שני הדברים שאין לנו לומר הם שתי אמירות שמקורן בגאווה. אם גאווה תאחז בלבבנו, במהרה נסור מן הדרך הנכונה.
׳ומלתם את ערלת לבבכם׳
במקום לומר בלבבנו ״כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה” ו־בצדקתי הביאני ה׳ לרשת את הארץ הזאת״, יש לנו לעשות דבר אחר עם לבבנו.
משה אומר:
״וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם, וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד״
(דברים י:טז)
משמעות המילה ופירושה הוא להסיר כל אטימות לב כלפי רוב טובו של ה׳, וכלפי כל סבלנותו וחסדו אלינו. אם יש דבר אחד שמשה רוצה שישראל לא יהיו אטומים כלפיו, הרי הוא זה:
״הֵן לַה׳ אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם, הָאָרֶץ וְכָל־אֲשֶׁר־בָּהּ. רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה׳ לְאַהֲבָה אוֹתָם, וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם, בָּכֶם מִכָּל־הָעַמִּים, כַּיּוֹם הַזֶּה״”
(דברים י:יד–טו).
אלוהי השמים והארץ שם בלבו אהבה מיוחדת כלפי עם ישראל! הוא רוצה שהם יתפעלו מן העובדה שהם עמו הנבחר. הביטוי ״כיום הזה״ מציין שלמרות כל מרדו ועקשנותו של ישראל, קשר הברית המיוחד הזה עם ה׳ לא השתנה.
משה מבין את זה היטב: ההכרה בחסד ה׳ הבלתי־ראוי ובאהבתו המיוחדת תביא לציות אמיתי מתוך הכרת טובה ומתן תודה.
הדינמיקה של הברית החדשה
משה רוצה לגרום לעם ישראל לציית מתוך הודיה על ידי ההכרה באהבתו ובחסדו המיוחדים של ה׳. הברית החדשה (ירמיהו לא:לא–לד), שמשה והנביאים ציפו לה כפתרון לחטא ולמרד, פועלת בדיוק באותה דרך.
כשאנחנו מתחילים להשתתף בברית החדשה, אהבת ה׳ ניתנת בלבבנו באמצעות רוח הקודש (אל הרומיים ה:ה). לבבנו משתנה על ידי ההכרה ש״בעוד היותנו חוטאים, המשיח מת בעדנו״ (רומים ה:ח).
בפרשת עקב משה מתאר איך העתיר בעד עם ישראל לאחר חטא העגל (דברים ט:יח–יט, כה–כט). אבל לאחר מכן הדברים יצאו מכלל שליטה הרבה יותר. הברית הופרה בצורה כל כך חמורה, עד כדי שתפילתו של משה כבר לא הספיקה. אבל בזכות חסדו, ה׳ כורת ברית חדשה על ידי מתווך שהוא אף גדול יותר ממשה.
מתווך עליון כזה נחוץ מאוד לעם ישראל, מפני שהברית שכרת ה׳ עם ישראל בהר סיני הופרה באופן חמור כל כך (ירמיהו טו:א; ירמיהו לא:לא). ה׳ נתן לנו את המשיח כמתווך: ״וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא, וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ״ (ישעיהו נג:יב).
בפרשתנו משה מפציר בבני ישראל למול את לבבם. אבל התקווה הסופית של משה והנביאים היא שה׳ עצמו ימול את לבבם (ראו דברים ל:ו). ה׳ מעניק לנו את ההתחדשות הפנימית הזו בכך שהוא מביא אותנו לידי הכרה בסליחתו, אהבתו וחסדו העליונים דרך ישוע המשיח.
ההכרה במה שעשה המשיח בעדנו באמצעות מותו המכפר ותחייתו מהמתים היא המקום שבו מתחיל ציות אמיתי מתוך הודיה. כך ה׳ נותן את תורתו בקרבנו וכותב אותה על לבבנו (ירמיהו לא:לג). כאשר אהבתו נשפכת בלבבנו, אנחנו מונעים על ידו באמת לעשות את רצונו.
נשמח לשוחח עמכם עוד על כך
